פסק-דין בתיק ב"ל 5552-09

1.         לפני תביעת התובע להכיר באירוע לבבי שאירע לו ביום 22.1.2009, כפגיעה בעבודה.

2.         אין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדות כדלקמן:

            א.        התובע הועסק כמנהל אחזקה במפעל מצרפלס.

            ב.         ביום 18.1.2009, יום א', התקיימה ישיבת הנהלה שבועית במפעל ובה

העלה התובע הצעה לרכישת מכונה חדשה. הצעת התובע נדחתה.

ג.         התובע פנה לרופא המשפחה ב- 19.1.2009, לדבריו קיבל 3 ימי מחלה אולם הלך לעבודה.

ד.         ביום חמישי, 22.1.2009, בעת נהיגה מביתו לעבודה, חש התובע ברע, חזר הביתה ובתו הסיעה אותו לבית החולים, שם אובחן כלוקה בדיסקציה של האאורטה.

3.         לטענת התובע, בישיבת ההנהלה השבועית ביום 18.1.2009, עת הועלתה הצעתו כאמור בסעיף ב' לעובדות המוסכמות, התנהל ויכוח חריג במסגרתו הוא הושפל על ידי מר עומרי לב, מנהל היצור ולדידו, זהו האירוע החריג שגרם בסופו של דבר לאירוע הלבבי ב- 22.1.2009.

4.         לטענת הנתבע, לא אירע לתובע אירוע חריג כלל ויש לדחות את תביעתו.

5.         התובע הגיש תצהיר עדות ראשית בתמיכה לתביעתו וכן הוגשו תצהירי אשתו ובתו. בנוסף, הוזמן כעד מטעמו, מר עומרי לב, מנהל היצור במפעל.

6.         לאחר ששמעתי את עדותם וחקירתם של התובע, אשתו בתו ומר לב, שוכנעתי כי יש לדחות את התביעה.

7.         בפנייתו הראשונה לרופא המשפחה, ב- 19.1.2009, למחרת האירוע החריג הנטען, לא התייחס התובע לשום אירוע חריג בעבודתו, אלא סיפר לרופא תלונות שונות: אף סתום, שיעול וכאבי ראש וזאת, לדבריו, "מזה 3 ימים", (ס' 40 לתצהיר התובע).

            למעשה, בשום מסמך רפואי שהוצא לתובע לאחר האירוע החריג הנטען, אין כל אזכור לאירוע זה.

            הלכה פסוקה היא, כי בית הדין מייחס משקל רב לאנמנזה הנרשמת על ידי הרופא בבואו להחליט לגבי הטיפול שיש להעניק למטופל והנחת המוצא היא שהמטופל ימסור לרופא גירסה מלאה ושלמה על שקרה לו, כדי לקבל את הטיפול הנכון.

            כאמור, ענין האירוע החריג מיום 18.1.2009 לא מופיע בשום מסמך רפואי שהוצג על ידי התובע, למעט המסמך ת/1 מיום 7.7.2010, לאחר הגשת התביעה.

            כך, לא סיפר התובע על האירוע החריג, לא בבית החולים לניאדו, לא בבית החולים בילינסון, לא בעת קבלתו ולא במהלך אשפוזו. טענתו כי לא סיפר זאת לרופא כיון שהיה מחוסר הכרה, אינה עולה בקנה אחד עם האמור במסמכים הרפואיים מיום קבלתו.

8.         גם בטופס 250 (נ/3) וגם בטופס התביעה שהוגש למל"ל (נ/1), ההתייחסות היא לאירוע מיום 22.1.2009 ולא לאירוע החריג מיום 18.1.2009. לא נעלם מעיני המסמך נ/2 שצורף לנ/1, אך אין בו כשלעצמו כדי לקשור בין האירוע החריג לאירוע הלבבי.

9.         גם בתעודה הראשונה לנפגע בעבודה נ/4 מיום 27.3.2009 אין איזכור לאירוע החריג.

10.       העדות מטעם התובע, אשתו ובתו, היו מגמתיות ואף לא ציינו בתצהיריהן מתי שמעו לראשונה את הסיפור לגבי האירוע החריג מפי התובע.